טיפול במתבגרים
גיל ההתבגרות הוא גיל מטלטל. מצד אחד, המתבגר מרגיש כבר מבוגר, ונפעם מיכולותיו החדשות, ומאופק האפשרויות הפתוח בפניו. הוא חש כי השמיים הם הגבול, לפעמים עד כדי התעלמות מתמרורי אזהרה של המציאות וממגבלות כוחו. מצד שני, הוא עדיין ילד, לא מנוסה, לא שבע רצון מיכולותיו ומגופו המשתנה, והוא חש לא מוגן ותלוי בהוריו - גם אם אינו מראה זאת. הוא נע בין קצוות – בין תחושה של אופוריה ואופטימיות, לדכאון וחוסר ערך; בין יכולת להתנהג כמו מבוגר אחראי, לבין פריקת עול; בין מצבי רוח והתנהגויות סותרות.
המתבגר נדרש לפסוע לראשונה בעולם המבוגרים: לבסס מערכות יחסים – חבריות ורומנטיות – מחוץ למשפחה; לקחת אחריות על מעשים בעלי השלכות ארוכות טווח, כגון לימוד לבגרויות; הוא מתחיל להתנסות בחוויות מיניות ורוכש זהות מינית; הוא מתחיל לגבש לעצמו זהות, בוחר את בגדיו, את חבריו, את המגמה בתיכון ואת השיבוץ בצבא. הוא נדרש לראשונה להפעיל אסרטיביות, גם מול הוריו, גם מול חבריו (כלומר, לעמוד מול לחץ חברתי.
הטיפול מהווה עבור המתבגר מפלט - הן מלחץ ההורים והן מלחץ החברים, ולכן מאפשר לו לברר לעצמו מי הוא ומה הם רצונותיו האמיתיים. בנוסף, הטיפול מקנה למתבגר כלים לחשיבה בונה ולהתנהגות מתאימה, שישרתו אותו בהמשך חייו.